רמדאן עכשיו – מה יש לאסלאם להציע לנו?
אללה אכבר
שנים רבות אני חוקר באופן אישי דתות ומסורות רוחניות. לאחר מסע ממושך ביהדות יצאתי לנדוד בעולמות של נצרות, יוגה ובודהיזם, תרבויות פגאניות ועוד שיטות רוחניות כאלה ואחרות. ומה לגבי האסלאם? מקומו היה אי שם רחוק בתחתית הרשימה. טיפה סקרנות אינטלקטואלית אך בהחלט לא חשתי כלפיו משיכה, לא חשבתי שיש בו קסם, וגרוע מכך: ראיתי בו רק פאנטיות דתית ועולם מאוד שחור. 'אללה אכבר' מיד נראה לי בדמיון תמיד עם חרב שלופה ביד.
בערב חודש הרמדאן אשתקד, חודש הצום, הרחמים והסליחות של כמעט 1.5 מליארד נפש בעולם, התעורר בי הרצון לפגוש יותר לעומק את אסלאם. יזמתי מפגש לימוד על הרמדאן והמיסטיקה הסופית, בכוונה מפורשת להתמקד בנקודות האור שבאסלאם. ידידה טובה שהזמנתי הגיבה חצי מחויכת-חצי בכנות ותמיהה: "מה, יש נקודות אור באסלאם?!" גם במעגל השיתוף של המפגש כמעט כולם הביעו בצורה כנה את תחושתם שאסלאם נשמע יותר מידי רחוק ממושגים של אור ואהבה.
האמת שאני יכול להבין את זה. האסלאם הקיצוני בהחלט מרים את ראשו. רק שם אפשר עדיין לראות עריפת ראשים, להט דתי מסוכן במיוחד, דיכוי נשים ועוד. ועדיין ובכל זאת האם אין צדדים אחרים לדת המוסלמית? האם אין בה גיוון ועושר בדיוק כמו שיש בכל דת אחרת? הרי בואו נודה גם ביהדות יש צדדים אפלים שהיינו רוצים להעלים… לכל דת יש תקופות אפלות ותקופות יותר מזמינות.
רבים רבים נרתעים, חוששים ובטח לא נמשכים לחפש נקודות חן בתרבות רוחנית עשירה ושלמה. ואני שואל: היש בכך הגיון? האם זה כלל אפשרי? אנחנו חיים במדינה קטנה, מסביבנו מליוני אנשים שסיפור האמונה המכונן שלהם, ברמה זו או אחרת, הוא האסלאם. אנו גרים לצד שכנים שלוח השנה האישי והמשפחתי שלהם הוא זה המוסלמי, ההיג'רי, אבל מה באמת אנו יודעים עליהם? כיצד הגענו לחיות בתוך כזו בועה מחשבתית לא בריאה?
אין ספק שהעולם המוסלמי עצמו (שאגב רק 20% ממנו הינו מחצי האי ערב) חייב לתת דין וחשבון. עם ובלי קשר לנסיבות הפוליטיות והמדיניות באזור הנפיץ שלנו ובעולם כולו, גם לנו יש תפקיד וחלק אישי בסיפור הזה. התפקיד למצוא תמונה מאוזנת יותר, להכיר עולם תרבותי שלם יותר ברצינות, להפיג את הבורות ולהתוודע לאוצרות רוחניים תרבותיים שיש בדת ובתרבות המוסלמית.
יופי של אסלאם
באסלאם כמו בכל תרבות ודת יש גיוון ויש זרמים ויש ספרות ענפה ושירה ופילוסופיה, אומנות, מוסר וחיי רוח. וכמו בכל דבר יש בו רע וטוב מעורבבים.
חכמת החיים היא להגביר אור, להרבות את הטוב ולחזק אותו. כך באופן אישי אני חש כלפי העולם היהודי שלי, וכך אני מאמין גם צריך לנהוג כלפי העולם המוסלמי. וזה לא באמת מסובך. תפתחו קוראן (יש תרגומים עבריים יפהפיים), וחפשו את הרגישות המוסרית החברתית המופיעה בה (כן יש גם את זה). תקראו מהח'דית (מסורות ומעשים מחיי הנביא) וראו את מורכבות המעשים והגישות לאירועים בחיי מוחמד. עיינו לפחות פעם אחת בעיון רציני בניתוחים המחשבתיים של פילוסופים כמו אל-ג'זאלי, אבן רושד או אבן סינא. בעזרת מיסטיקנים סופים צאו אל מסע הנפש, עיברו בתחנות (מאקאמאת) של זיכוך וכמיהה לאמת, ראיית האהוב. הרחיבו לבבכם משירתם של משוררי האהבה כמו ג'לאל א-דין רומי ורבים אחרים, הסבו את תשומת לבכם אל האומנות המרשימה, הקישוטים הגיאומטריים, הכתב הציורי.
שימו לב אל היופי שבפשטות שהפולחן המוסלמי מציע, ללא גינוני טקס וריטואלים מסובכים. פשוט תפילה כנה, השתחוויה, הודיה. ולא לשכוח את הצדקה. כל כך פשוט. כל כך נקי. כל כך מתאים לכולם. דברו עם אדם קרוב שהינו מוסלמי, תשאלו שאלות, התעניינו. סעו לרובע המוסלמי בירושלים, בקרו במרכז סופי בנצרת או בעכו. צאו מתחום הנוחות. הקשיבו ללב של הדברים. זו העצה בכל דבר בחיים. בסופו של דבר , כך אני מאמין כל דת היא מעטפת, היא מערכת, שמנסה לארגן את הרוח הפנימית ועלינו לחפש איך מבעד לכל השליטה המערכתית יש נקודות טהורות עם אמת.
ומלה אחרונה בנימה הסטורית
בין היהדות והאיסלאם יש דמיון עמוק. אמונה באל יחיד מופשט חסר צורה. תפיסה של תורה שבכתב לצד תורה שבעל פה, הלכה וגם מיסטיקה. מנהגים יהודיים רבים נשתמרו דווקא אצל האיסלאם (כך היא ההשתחויה, למשל, שנהגה בתרבות העברית עד תחילת הגלות). חכמים יהודיים ינקו מהאיסלאם חוכמה והשכלה, רפואה ומשפט (דוגמה מובהקת: הרמב"ם). חבורות של מקובלים יהודים באו במפגש עם אחוות סופיות (צפת, לדוגמה, היתה מרכז סופי שפעל במקביל לתסיסה הקבלית במאה ה-16). וחשוב להזכיר שהמוסלמים (כגון הח'ליף עומר או בהמשך צ'לאח א-דין איובי) הם אלה שהחזירו את היהודים לירושלים ולערים אחרות בא"י לאחר שהביזנטים והצלבנים הנוצרים גירשו משם. הנה ציטוט דבריו של אברהם בן רב חייא הנשיא במאה ה-12: "וכמו כן היו מלכי ישמעאל נוהגים עמנו מנהג טוב והרשו לישראל (=ליהודים) לבוא אל הבית ולבנות בו בית תפילה ומדרש, והיו כל גָלוּיוֹת ישראל הקרובים אל הבית עולים אליו בחגים ובמועדים ומתפללים בתוכו… [וכך] נהגו כל ימי מלכות ישמעאל…".
אכן ההסטוריה היא גלגל מתהפך פעמים רבות. הקרוב מתרחק והרחוק מתקרב. נסיבות משתנות וזמנים מתחלפים ויוצרים אתגר לכולם. האיסלאם נהיה מאיים ברמה עולמית ומגמות הקצנה קיימות בו, אבל וחשוב לזכור זאת: התמונה הרבה יותר מורכבת ועמוקה ממה שמצטייר. קחו את תקופת הרמדאן כהזדמנות לשינוי פרספקטיבה. הזדמנות לחקירה, לקריאה, לביקור באתר מוסלמי או שניים עם רצון פשוט למצוא טוב. איסלאם טוב יותר. מאוזן יותר. אם נחפש – גם נמצא.
ומי יתן והמאמינים המוסלמים עצמם יסללו את הדרך לאיסלאם נאור עם הרבה יותר אור…
אז רמדאן כרים (רמדאן מבורך) לכולנו!