הדרך אל האור מתחילה בעין כרם – על אור וחושך בחוץ ובפנים
חודש דצמבר הוא חודש שהחשיכה פוגשת בו באופן מיוחד. הימים מתקצרים והלילה מתארך, עונה חורפית והתכנסות פנימה. דווקא משום כך אנו מוצאים בתרבויות שונות את העיסוק המוגבר באור בתקופה זו. חג החנוכה היהודי, הכריסמס הנוצרי וחג היול הפגאני של הלילה הארוך בשנה משלבים יחד ידיים להעצמה של אור בשיא החושך.
מתוך היענות לאנרגיה המיוחדת של התקופה יצאתי למסע אל האור, מסע של טיולים במהלכו לקחתי קבוצה למקומות שונים בארץ להכיר את צדדיו הרבים של האור בהשראת מסורות רוחניות.
את המסע פתחתי בשכונה הציורית הירושלמית: עין כרם. שם, דרך השפה הנוצרית, ניתן להעמיק בחשיבות ההכנות הנדרשות לקראת קליטת האור.
לפני שלומדים להעצים את האור, להתמיר אותו ולהפיץ אותו החוצה ישנה חשיבות רבה לבניית הכלים המקדימים המאפשרים לאור בכלל להתגלות. בשפה הקבלית מבחינים בין 'האור' ו'הכלי' ויש צורך בהתאמה בין השניים. גם בסימבוליקה הנוצרית אנו מוצאים הפרדה בין השניים. ישוע הוא ההתגלמות של האור. הוא הביטוי המזוקק של האלוהי. הוא במובן הפנימי ביותר האור הרוחני שיש בכל אחד מאיתנו. אבל מלבדו יש שתי דמויות חשובות ששימשו ככלים ואפשרו לו לישוע בכלל להתגלות: מרים, אימו, ויוחנן המטביל. את המפגש ביניהם אנו מוצאים בעין כרם.
מפגש ומעיין
עין כרם היא פנינת חן קסומה בשוליה הדרום-מערביים של ירושלים החדשה. בעבר הקרוב הייתה כפר ערבי ובעבר הרחוק כפר יהודי, שניהם מחוץ לירושלים ההיסטורית. כיום מדובר בשכונה כפרית ציורית מלאת גלריות וכנסיות שתיירים רבים באים לפקוד. ליבו של הכפר העתיק היה המעיין שהזרים מים חיים לשדות ולכרמים והעניק למקום את שמו. שם בסמוך למעיין אירע גם המפגש החשוב בין בת הכפר אלישבע אימו של יוחנן לבין מרים הנצרתית, אימו של ישוע שבאה לבקרה.
"ותקם מרים בימים ההם ותמהר ללכת ההרה אל-עיר יהודה; ותבוא בית זכריה ותברך את-אלישבע; ויהי בשמוע אלישבע את-ברכת מרים וירקד הילד במעיה ותמלא אלישבע רוח הקודש; ותקרא בקול גדול ותאמר ברוכה את בנשים וברוך פרי בטנך; ומה לי כי-אם אדני באה אלי; כי קול ברכתך בא באזני והנה רקד בשמחה הילד במעי;…". (לוקס,א)
שתי הנשים היו הרות. כלומר: יוחנן וישוע נפגשים במהותם עוד בטרם נולדו ובאו לעולם. המפגש הזה התבטא בריקוד פנימי של העוברים זה לקראת זה ובשירת הודיה לאלוהים מפיה של מרים.
במפגש החיצוני אשה פוגשת אשה. אימא מביטה באימא. במפגש הפנימי גבר פוגש גבר: ישוע מול יוחנן המטביל. ברוב המסורות הרוחניות הרחם הנשי מופיע ככלי המאפשר את לידת האור הזכרי, המיכל המקודש המאפשר לאור לנבוט ולצמוח. מרים מולידה מתוכה את האור עצמו, ישוע. אך היא זקוקה לבוא מהגליל הרחוק כדי לפגוש את לידתו של זה שיאפשר לאור להתגלות. כנסיית הביקור מעבירה לנו את המסר: ישוע זקוק ליוחנן. במה כוחו וחשיבותו של יוחנן? הוא זה שלמעשה זיהה לראשונה כי ישוע הוא אור בעת הטבלתו במי נהר הירדן.
אִישׁ הָיָה שָׁלוּחַ מֵאֵת אֱלֹהִים וּשְׁמוֹ יוֹחָנָן. הוּא בָּא לְעֵדוּת, לְהָעִיד עַל הָאוֹר כְּדֵי שֶׁעַל־פִּיו יַאֲמִינוּ הַכֹּל. הוּא לֹא הָיָה הָאוֹר; הוּא בָּא לְהָעִיד עַל הָאוֹר. הָאוֹר הָאֲמִתִּי, הַמֵּאִיר לְכָל אָדָם, בָּא אֶל הָעוֹלָם. (הבשורה על פי יוחנן א)
הצעד הראשון במסע שלנו אל האור הוא לזהות את האור שלנו, להבחין בו. ישו עצמו לא ידע כי טמון בו האור הזה עד שיוחנן העיד עליו.
במערת הלידה
לא הרחק מכנסיית הביקור ניצבת כנסייה נוספת המוקדשת ללידתו של יוחנן, "כנסיית יוחנן בהרים". ציורים מרשימים מתארים סצנות מחייו של יוחנן: דמותו הפראית עם שערו הארוך, הטפתו והטבלותיו בנהר הירדן וגם סצנת מותו האכזרית עם כריתת ראשו. יוחנן היה דמות כריזמטית וקדושה שהקריבה את עצמה לטובת הופעתו של אור גדול ממנו. יוחנן הוא סולל הדרך, העד, המזהה ומרגע שנוצר הזיהוי וישוע הכיר בערכו ובאורו יוחנן מפנה את מקומו. לפעמים הדרך אל האור שלנו כרוכה גם בויתור גדול ובהבנה שיש משהו גדול מאיתנו.
בתוככי הכנסייה מאמינים רבים נוהרים לנקודה אחת מיוחדת: המערה בה נולד יוחנן. שם גם המקום העוצמתי להכיר בערך שיש ללידת הכלים שלנו להופעת האור. לפני שאנו רצים לאור עצמו חשוב לבנות את הכלי, חשוב תחילה להבחין ביוחנן שנמצא בכל אחד מאיתנו. מבנה הכנסייה, המערה וכל הטקסים שמסביב הם רק תפאורה לאותה מהות פנימית שקוראת לנו: שימו לב לחשיבות הזיהוי, ההצבעה הממוקדת על מהו האור שלכם, בנו את הכלים להופעתו וצאו לדרך, הדרך אל האור.
טיפ לסיור
שתי הכנסיות העיקריות הן: כנסיית הביקור וכנסיית יוחנן בהרים. מומלץ גם לבקר בכנסיה הרוסית עם הכיפות המוזהבות. כל מה שנותר הוא לשוטט עצמאית בסמטאות הקסומות, לבקר בגלריות השונות וליהנות מהטבע העירוני המיוחד שיש במקום.
