ים השיבולים שמסביב – הלחם בשבילי ישראל
הלחם הוא חלק בסיסי בתפריט המזון שלנו ויש לו מקום של כבוד במסורת ובתרבות. בציעת הלחם מלווה בברכה מיוחדת , בלב חגי המקרא כמו פסח ושבועות ניצב הלחם וצורת אפייתו וקשה לעמוד בטעם הנפלא של שלל מאפים טעימים שרובם ככולם באים מגרעיני החיטה.
חיטה וחטא
בשנת 1906 הסתובב באזור ראש פינה אגרונום מחונן ומי שייסד את מחתרת ניל"י, אהרון אהרונסון. אהרונסון גילה והגדיר בצורה מדעית את אם החיטה. זוהי החיטה הקדומה ממנה התפתחה והונדסה החיטה של ימינו. תגלית זו שמה את ארץ ישראל במוקד ההסטוריה התרבותית של הלחם ומחדדת את חשיבותה של הארץ גם כמוקד למהפכה קולינרית בתולדות האדם. עדות ספרותית קדומה לכך נמצאת אולי כבר בפרקים הראשונים של התנ"ך. סיפור עץ הדעת בגן עדן ידוע ומפורסם אך טרם נפתרה התעלומה מה היה באמת שמו של הפרי האסור? האם תפוח או תאנה? או אולי דווקא החיטה! כך טענו כמה מחכמי האגדה (בתרגום מארמית):
"רבי מאיר אומר: חטים היו. כאשר אין באדם דעה אנו אומרים: לא אכל האיש ההוא פת של חטים מימיו. ר' שמואל אמר לו: אפשר חטים היו? אמר לו: הן. אמר לו: והרי כתוב 'עץ'? אמר לו: מיתמרות היו כארזי לבנון" (מדרש בראשית רבה). מדרש זה טוען שעץ הדעת היה דווקא חיטה ולפני החטא היתה החיטה עץ של ממש. נימוק הטיעון מותנה בקשר העמוק שיש בתרבות שלנו בין אכילת דגן ולחם לבין התפתחות שכלית וגדילה של תינוק. הלחם נתפס כפרי של דעת ולכן הוא קשור ישירות לנושא הידיעה הכרוך בחטא הקדמון. האם שמתם לב לקירבה הלשונית שבין חיטה לבין חטא? אז אולי הפרי המפורסם הוא בכלל פריו של הלחם.
דגנים וחיטים
עולמה של החיטה מתבטא גם בשמות של ישובים בארץ. בית דגן וקיבוץ דגניה מנציחות את מיני הדגן של ארץ ישראל : שעורה, שיבולת שועל ובעיקר: החיטה. לחם החיטה שופע וטעים במיוחד (גם אם כיום מתייחסים אליו בצורה ביקורתית בהיבט הבריאותי) ולכבודה של החיטה נקרא הישוב הגלילי כפר חיטים. בעבר הרחוק היה זה כפר יהודי בגליל התחתון העוסק לפרנסתו בשדות חיטה וכיום הוא מושב קטן שהתחדש בקירבתו. אפילו קרב חשוב בתולדות הארץ קרוי על שם החיטה. בשנת 1187 הכריע סלאח א דין את הצלבנים ממש בסמוך להר קרני חיטין, גם הוא על שם שתי פסגות בצורת קרניים בסמוך לשדות החיטים.
חריש ותלמים
כדי להפוך את החיטה למוצר שלם של לחם ריחני יש לעבור פעולות חקלאיות מתישות וממושכות. מאז גורש אדם מגן עדן קוללה האדמה שבזיעת אפינו נאכל לחם. האדמה ממאנת להתמסר. היא רווייה אבנים וקושי ויש צורך לרכך אותה ולהפוך אותה לפוריה על מנת שמשהו יוכל לנבוט מתוכה. פעולת החריש היא זו שנועדה לרכך את האדמה. בתחילה היה זה באמצעות קלשונים ומחרשות וכיום נעזרים החקלאים בטרקטורים משוכללים. פעולת החריש יוצרת את התלמים והנירים המשמשים לפיזור הזרעים בשדה החרוש. כל אלה זכו להיכלל בשמות ישובים בארץ כגון: חריש, תלמים , תלמי אלעזר, נירים, ניר גלים, ניר דוד ועוד רבים אחרים. התלם הראשון שנחרש בשדה היה בימים עברו לאירוע מרגש וטקסי. בחנוכה שנת 1878 נאספו מייסדי פתח תקוה לחזות באירוע המרגש של התלם הראשון במושבה החדשה. בנוכחים אחזה התרגשות רבה בייחוד על רקע התעוררותה מחדש של המולדת, וכך תיאר זאת יהודה ראב: "עתה עלינו להיות מאושרים שזכינו להיות הולכים אחרי התלם הראשון… שחורשת מחרשה יהודית באדמה שעליה הלכו הנביאים..". השפה העברית אף הקדישה לתלם הראשון מילה מיוחדת: מענית – אולי מפני שזוהי תחילת ההיענות של האדמה להצמיח מתוכה פרי לאדם. לייד פרדס חנה-כרכור תמצאו את הקיבוץ מענית אשר בזמן ייסודו רצה לשמש כתלם ראשון עבור ישובים רבים שיקומו סביבו.
זרע וקמה
מרגע שאמא אדמה מתמסרת ומתרככת ניתן לבצע את תהליך ההפריה. זרע קטנטן של חיטה נטמן באדמה. פעולת הזריעה מופיעה בהרבה שמות של ישובים, רובם בצפון הארץ: זרועה, זרעית, בית זרע, הזורעים, מזרע , מזרעה וכמובן עמק שלם וגדול: עמק יזרעאל. כל השמות הללו מעידים על מרכזיות פעולת הזריעה כבסיס לכל פרי ובפרט: לפרי הלחם. מעניין לציין ששם הקיבוץ "בית זרע" הושפע ממקורות חז"ל שם הוא מתפרש כמידת קרקע הדרושה לזריעה. בתחילה התנגדו המייסדים לשם זה עד שביאליק ועגנון התערבו והציגו את הופעתו במקורות כאשר בימינו יש לכך משמעות נוספת: בית כמולדת וזריעה במולדת החדשה. על גבול לבנון הוקם הישוב זרעית לצד שתולה ונטועה – כולם על שם הפעולות החקלאיות שמהותן הכנסת הזרע לאדמה. פעולת הזריעה היא המגשרת בין הפוטנציאל לבין הסביבה המתאימה לטובת התממשותו. יש צורך בזרע ובקרקע שיוכלו לקיים בינהם מערכת יחסים יציבה ותומכת עד להופעת הניצן הראשון.
ים השיבולים ואלומות
צמיחתו של הזרע לכדי צמח משובח ובר קיימא מלווה בחששות ותפילות רבות. בכל שלב בגידולו מלווה אותו החקלאי בציפיה דרוכה. המונח "אביב" במקרא למשל אינו שם של עונה או מזג אויר אלא שלב בוטני של צמיחה בתבואה וכאשר החיטה עומדת וניצבת יפה היא נקראת "קמה" בהשראתה ניתן השם לקיבוץ בית קמה שבצפון הנגב. לבסוף מתפרש לו שדה רחב של חיטה בשלה או כמאמר השיר של מקהלת הגבעטרון, "ים של שיבולים". כעת נותר לו לחקלאי לקצור את השדה באמצעות החרמש או המגל , לאוספן יחד לאלומות , להביאן אל הגורן ולהתחיל במלאכת הזרייה והמלילה שמטרתן להפריד בין המוץ והתבן. כל הפעולות הללו כמובן מופיעות שוב ושוב בשם ישובים דוגמת: קציר, אלומות, חרמש, מגל וגורן. במועצה האזורית שדות נגב יש גוש התיישבות הכולל את הישובים: מלילות, גבעולים, מעגלים, ושיבולים. כל כך הרבה שמות של מקומות הנותנים מקום מרכזי לעשב המפורסם ביותר בעולם.
בית ולחם
רגע מרגש ביותר בשרשרת הכנת הלחם הוא איסוף התבואה הראשונה. זוהי החויה הגדולה של הבאת הביכורים הנחגגת בחג השבועות בעת עונת הקציר. מגילת רות נקראת בבתי הכנסת וכל כולה נכתבה תחת תפאורת קציר החיטים, איסוף השיבולים וליקוט העומרים. בתוך החגיגה החקלאית הגדולה הזו מתרחשת הדרמה האנושית שבין בועז ורות ממנה יוצא גם דוד המלך ומשיח עתיד לבוא.
הישובים אלומות שבצפון או עומר וטנא עומרים שבדרום נותנים לתקופה חקלאית זו מקום של כבוד. לבסוף מגיע השלב של טחינת הקמח , הלישה והאפיה – מכל אלה יוצא התוצר הנפלא של הלחם החם. כל הדרך הארוכה נעשתה כדי להגיע אל הלחם ומגילת רות היא בסופו של דבר החג של הלחם השלם. לא מקרה הוא שכל האירועים מתרחשים בזיקה לעיר ושמה בית לחם, זהו מקום פיזי שהוא גם מטאפורה נפשית לזיקה שבין מאכל הלחם לבין תחושת הבית. ואולי בזה כוחה העמוק של החיטה: לא רק בהיותה מקור מזון טעים ומנחם אלא היכולת של עשב פשוט לייצר בתוכנו חויה רגשית של בית.
השתדלו לזכור זאת בפעם הבאה שאתם נוגסים בלחמניה או בפיתה. הקמח הזה הוא מהפכה אנושית. הוא חויה עמוקה ורגשית.
בתיאבון וחג שמח!
