הן דמה בדמי זורם: מרחל אמנו לרחל המשוררת בשבילי הארץ
בחירה של שם, אומרים אנשי הנסתר, היא לא מקרה שרירותי אלא ביטוי למהות פנימית המתגלה באותיות והברות. ולכן כשנפגשים שני אנשים בעלי אותו שם כדאי לחפש את המשותף, אולי מתוך שיתוף השם יתגלה קשר עם משמעות. דוגמה מעניינת לכך היא הזיקה הפנימית בין רחל אימנו לרחל המשוררת. למרות המרחק העצום בזמן ובתרבות מתגלים קווי דמיון מפליאים בין שתי הרחלות.
רחל מהתורה ורחל מהשירה
גם רחל אמנו וגם רחל המשוררת הגיעו מן הניכר הרחוק אל הארץ הנכספת להגשים כאן את ייעודן הגדול. רחל אימנו פוגשת את יעקב על יד הבאר בחרן. כרועת צאן לאביה לבן היא רואה כיצד יעקב גולל את האבן הכבדה מעל פי הבאר ודואג לשלומה. היא הוכתרה כ"יפת תואר ויפת מראה" וניחנה בתכונות של צניעות ועדינות לצד אסרטיביות ויוזמה. אביה לבן לעומת זאת נודע כרמאי. שבע שנים, שנראו בעיניו כימים אחדים, עובד יעקב למען רחל ואז מגלה כי ניתנת לו לאה אחותה הגדולה. הוא עובד עוד שבע שנים וזוכה ברחל. רחל מתגלה כעקרה במשך שנים ורק כאשר נולד לה הבן יוסף תצא היא לדרך בואכה ארץ כנען להגשים את הייעוד הגדול לבנות כאן אומה.
רחל בלובשטיין סלע נולדה בגולת רוסיה בסוף המאה ה-19 למשפחה ברוכת ילדים. אביה היה אדם דתי וסבא שלה שימש כרב קהילת יהודי קייב. היא ספגה בבית הרבה השכלה וגם הושפעה מרוח הציונות. בגיל 15 כבר התחילה בכתיבת שירים ברוסית ובהמשך למדה ציור.
בהיותה בת 19 החליטה עם אחותה שושנה לנסוע לאיטליה ללמוד אומנות ופילוסופיה אלא שביקור בארץ ישראל גרם לשתיהן להישאר ולהיות חלק מההגשמה הציונית שתיצור מהפך בחייה של רחל אשר תתגלה כאן כמשוררת עברית מהשורה הראשונה.
בקורס הזה המטרה שלי היא להראות לך כי אכן יש קשר עמוק בין קלפי הטארוט לבין אתרים ומקומות בארץ ישראל. הסמלים והמשמעויות שבקלפים נגזרים ישירות מאירועים הסטוריים, מדמויות ומתהליכים שמתגלים גם כאן בארץ ישראל והחשיפה לקשר הזה תעמיק גם את ההבנה של הקלפים, גם מקומות בארץ וגם את הנפש שלך..
כי הרחיב ה' לנו
לעיר רחובות שמורה אצלי פינה חמה בלב. זוהי העיר שבה גדלתי והתחנכתי כילד. אני עוד זוכר אותה עם קצת חולות ופרדס בדרך לבית הספר. כיום זוהי עיר מפותחת עם מכון מדע פעיל לצד סמל ההדרים שהפך להיות זיכרון ישן. רחובות נוסדה בשנת 1890 בתקופת העליה הראשונה ושמה ניתן לה על שם באר המים שחפר יצחק אבינו ונקראה רחובות "כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ" (בראשית,כו,22). יצחק ורבקה היו אלה שהביאו לעולם את יעקב, מי שיכיר בהמשך את רחל, יאהב אותה עד כלות ויהפוך אותה לאם שבטי ישראל.
רחוב יעקב במושבה רחובות, 1898
יעקב גם היה שמו של הרחוב הראשון ברחובות על שמו של יעקב ברוידא, ראש חברת מנוחה ונחלה וממייסדי המושבה. בשנת 1908 נבנה בית מפואר בו התגורר מר ברוידא עם עלייתו ארצה. באותו בית בדיוק בקומה העליונה התגוררה בשכירות גם המשוררת רחל עם שתי אחיותיה עם הגעתן לארץ ישראל. על שמן קיבל הבית את השם "מגדל שלוש האחיות".
במושבה רחובות למדה רחל עברית תוך כדי עבודה בגן ילדים, התיידדה עם חלוצים ואף ניהלה רומן ציוני ראשון עם בחור צעיר בשם נקדימון אלטשולר. רחל הציונית ממש כמו רחל הקדומה נודעה ביופייה וזכתה למחזרים רבים שעבור חלקם היא תקדיש שירים שיולחנו ויהפכו מפורסמים.
הן דמה בדמי זורם
עד מהרה עוזבת רחל אל המקום שהפך מזוהה עם דמותה: הכינרת. רחל מגיעה לחצר כינרת בשנת 1911 ומתקבלת לחוות העלמות שהקימה האגרונומית חנה מייזל שוחט עבור נשים חלוציות. שם היא מממשת את שאיפתה להיות חלוצה בטבע הפתוח ומחוברת ישירות לאדמת מולדת.
שם בכינרת גם יכלה רחל לממש את הזדהותה עם רבים מגיבורי התנ"ך שעליהם כתבה ובראשם: רחל אימנו, שכה אהבה. וכך היא כותבת בשירה "רחל":
הֵן דָּשיר רחל מוקטןמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם,
הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן –
רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן,
רָחֵל – אֵם הָאֵם.
רחל מדברת על קשר דם שמחבר אותה לרחל הקדמונית, אם האם. בכך היא גם מסבירה את סלידתה מהבורגניות העירונית וכמיהתה לטבע ולחברה חלוצית חקלאית:
וְעַל כֵּן הַבַּיִת לִי צַר
וְהָעִיר – זָרָה,
כִּי הָיָה מִתְנוֹפֵף סוּדָרָהּ
לְרוּחוֹת הַמִּדְבָּר;
באופן מיוחד חשה רחל כי בדמה ובנפשה צרובים חייה של רחל המקראית ובדיוק כמותה ביקשה לזכות באהבה זוגית ובפרי בטן משלה.
כחכות רחל לדודה
בחוות כינרת פוגשת רחל מנהיגים כמו ברל כצנלסון ואהרון דוד גורדון ולצידם בחורים מלאי חיים איתם יצרה קשרים רומנטיים. לפחות שלושה שירים הקדישה רחל לזלמן רובשוב שלימים הפך לזלמן שזר, נשיא המדינה השלישי. השיר "גן נעול" שהוקדש לו מלמד על ייסורי האהבה שחוותה נוכח הזרות והניכור שהיו משולבים במערכת היחסים.
ב-1913 נוסעת רחל לטולוז שבצרפת כדי להשתלם בלימודי אגרונומיה עקב הצטיינותה בעבודת החווה. בטולוז היא מתאהבת במיכאל ברנשטיין, מהנדס יהודי שלימד אותה את השפה הבינלאומית אספרנטו. גם סיפור האהבה הזה נגמר ורחל מקדישה לו את שירה המפורסם "זמר נוגה". בשיר זה מתארת רחל את אכזבתה מהאהבה דרך דמותה של רחל אימנו: "התשמע קולי רחוקי שלי… אחכה לך עד יכבו חיי כחכות רחל לדודה".
גם רחל אימנו חוותה בתחילה אכזבה מהציפייה למימוש האהבה עם יעקב אבל רחל המשוררת קיוותה שכפי שבתנ"ך הגיע סוף חיובי ורחל זכתה באהבה גם היא עוד תזכה לכך. מעניין לציין שבגרסה הראשונה של השיר המשפט המקורי נכתב: "כחכות סולוויג לדודה" ורחל תיקנה זאת בהמשך כדי להכניס דמות תנ"כית. "סולוויג שלי" היה כינוי החיבה שהעניק לה מיכאל (בהשראת סולוויג האהובה ביצירתו של הנריק איבסן).
בן לו היה לי
בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה ורחל שבה לרוסיה כדי לעזור לילדי פליטים יהודים וכתוצאה מכך גורלה הולך להשתנות עקב מחלת השחפת בה נדבקה. רחל שבה ב-1919 למושא אהבתה, אל הכינרת ופועלת בקבוצת דגניה. עם גילוי סימני המחלה היא נדרשת לטיפול רפואי ולבידוד אנושי ולבסוף מגורשת מדגניה. רבים מהקבוצה התרחקו ממנה ואף לא נפרדו בצורה ראויה ורחל חשה בודדה ופגועה.
רחל מוצאת עצמה נודדת בין צפת, ירושלים ותל אביב כדי להביא מזור למחלתה. את שנותיה האחרונות היא מבלה בדירה קטנה ליד הים, ברחוב בוגרשוב שבתל אביב. שם היא כותבת את מיטב משיריה המוצפים געגועים וזיכרונות. כמו רחל אימנו היא כה כמהה למגע אנושי ומייחלת גם לילד שבו לא זכתה. תחת כותרת השיר "עקרה" היא מתפללת לילד קטן שחור תלתלים ונבון. "בן לו היה לי… אורי אקרא לו. אורי שלי… עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם. עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה…"
שתי רחלות שלובות זרועות
קיבוץ רמת רחל שוכן דרומית לירושלים. במרכזו של הקיבוץ ניצב-עומד פיסלה של רחל אימנו בדמות בת-איכרים חלוצה, מעשה ידיו של האמן דוד פולוס. בידה האחת אוחזת רחל בלפיד ובידה השנייה מגוננת על ילדיה הקטנים.
זוהי רחל אימנו שהתמזגה בדמותה של חלוצה כרחל המשוררת כשלשתיהן גורל אחרון כואב. על הדרך בבית לחם רחל כורעת ללדת את בנה בנימין ושם מתוך חיים של ילד היא מוצאת את מותה שלה. בשונה מכל אבות ואמהות האומה העברית הקבורים יחדו
במערת המכפלה רק רחל אימנו טמונה בבדידותה על הדרך. בנבואת ירמיהו רחל מופיעה כאמא שממשיכה לדאוג לילדיה בגלות – "מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ." ומתנחמת בגאולה העתידית "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם." (ירמיהו לא 14 – 16).
שעתיים נסיעה צפונה יביאו אותנו למקום מנוחתה של רחל המשוררת בבית עלמין כינרת המשקיף למים התכולים שכה אהבה. על המצבה מלה אחת גדולה: ר ח ל. חשובה וידועה כמו זו מהתורה. רחל נפטרה בדמי ימיה כשהיא רק בת 40 ולמרבה הצער גם חשוכת ילדים. גם היא מאנה להינחם על בניה כי איננו.. ועד היום ניתן לשמוע את קולן של שתי הרחלות , אשה אשה והתמודדותה.
ואולי בכל זאת יש בסוף הסיפור קצת נחמה כי עד עצם היום הזה נוהרים עולי רגל ופוקדים את קבריהן של שתי הרחלות. לפעמים נדמה שהקהל בשני המקומות מאוד שונה ואולי לא פוקד את שתי הרחלות אבל אם תשאלו רואי נסתרות תבינו ותדעו שרחל אימנו ורחל המשוררת – גורלן וזרועותיהן תמיד שלובות…
