במיוחד תפס את תשומת ליבי שריד אבן שעליו חרוטות שתי דמויות אנושיות: האחת שוכבת במצב אופקי בתוך מבנה מלבני, כנראה בסיס עליו הדמות נסמכת והדמות השניה דווקא עומדת. במקום פרצוף או ראש מופיע ענף או עלה בעוד הידיים של הדמויות מונפות מעלה ואצבעותיהן פשוקות לרווחה.

מה פשר החריטה הזו? השערה המתקבלת על הדעת מציינת שיש כאן ביטוי למחזור החיים, החקלאי והאנושי. הדמות השוכבת מייצגת סוף, מוות וקמילה ואילו הדמות העומדת מציינת חיים, און ופריון במחזור החיים.

התמוז העברי

האם יש כאן הד לסיפור מותו ותחייתו של התמוז בעת הקיץ ותקומתו לחיים בחורף שרווח כאן הרבה לפני שבאו הישראליים? פולחן התמוז היה כה שכיח במזרח התיכון והשפיע על בני הארץ עד שגם הנביא יחזקאל נזקק למחות נגדו בציינו: יג וַיֹּאמֶר, אֵלָי: עוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת, אֲשֶׁר-הֵמָּה עֹשִׂים. …וְהִנֵּה-שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת, מְבַכּוֹת אֶת-הַתַּמּוּז (יחזקאל ד').

עד כדי כך נקלט פולחן האבל הקייצי הזה שעד ימינו אנו נקרא החודש העשירי בלוח העברי: חודש תמוז! חודש שבמקורו מוקדש לאבלות וקינה על מות האל תמוז בתקופת הקיץ. אכן מסתבר שמעגל החיים והמוות המתבטא גם בעונות השנה הוא חלק בלתי נפרד מחייו של כל בן עם או אמונה, יהא אשר יהא. הקיץ החם והיבש הכביד גם על הישראלים בדיוק כמו על הכנענים לפניהם וכיום עלינו, אחריהם. שמו של התמוז נקלט בתודעה העברית ואומנם טקסי האבלות עליו נעלמו אך התגלגלו בצורות אחרות. אבלות וצער עמוקים בדמות המצור על ירושלים בי"ז בתמוז וחורבן המקדש בחודש אב נתנו סיבה הסטורית-תאולוגית חלופית לאובדן הגדול שהיהודי המסורתי חש בדיוק בתקופה זו, תקופת הקיץ החרבה. הכאב הגדול על חורבן ביתו ומקום משכנו של האל ועל סילוקה של השכינה, האלוהות בפן הנקבי, מתוך קודש הקודשים היוו תשתית אמונית מלאת עצב לתקופה זו שבין המיצרים בעונת הקיץ.