האיש שראה רק אור – טור על הרב ראי"ה קוק

כלפי חוץ נראה היה כרב חרדי מן היישוב הישן. לבוש שחורים ומקפיד על מצווה קלה כבחמורה. ירא שמיים ותלמיד חכם עצום. וכלפי פנים – נפשו סוערת, מחפשת, חשה שהאידאל החילוני הציוני מסתיר בחובו דווקא בשורה רוחנית גדולה.

עם הזמן הפך לרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל וחולל מהפכה בחברה הישראלית כשמכוחו צומחת תנועה דתית לאומית חדשה.

הכירו את הרב אברהם יצחק הכהן (הראי"ה) קוק.

פנים של אור

לראי"ה פנים רבות ומורכבות: פנים אישיות ולאומיות. פנים פילוסופיות אך גם מלאות שירה. פנים מלאות אמונה וגם חקרניות. פנים הגיוניות ופנים מיסטיות. פנים שמחות מלאות הרמוניה ופנים מיוסרות. כואבות. מתחבטות. ולמרות מכלול הפנים והמורכבויות נדמה לי שהחוט השזור בכולן הוא ראיית האור. הרב קוק היה איש רוח שביקש למצוא את האור בכל דבר, בכל תופעה ובכל אדם.

בחולות יפו
השנה הייתה 1904. המיקום: נמל יפו הישן וההומה. מאות בני אדם מצטופפים ומחכים לבואו של הרב הצעיר שהתבקש לעזוב קהילות יהודיות מבוססות מליטא ולטביה ולשמש בקודש כרבה של יפו והמושבות העבריות. מושבות העליה הראשונה כבר התבססו והחלה העליה השנייה שהתאפיינה בלהט אידאולוגי ובמרדנות כלפי הדתיות הגלותית. הרב קוק היה האדם המתאים לגשר בין העולמות ולהתמודד עם המציאות החדשה.

ברגע שדרכה כף רגלו על אדמת יפו משהו עמוק השתנה בנפשו הרגישה של הרב והוא חווה התחברות אינטימית לכלל ישראל. הוא מדבר על שלב חדש של תורת ארץ ישראל, על גאולה ועל האור הגנוז דווקא בפריקת העול החילונית כביטוי לחוסר סיפוק מהרוחניות המצומצמת שאפיינה את היהדות בגולה. אז מתחילה תקופה פוריה וסוערת של כתיבה ציבורית, עשייה רבה וגם העלאה של רחשי לב ביומניו האישיים. יצירותיו החשובות ביותר כגון ספר אורות ואורות הקודש נכתבים במהלך תקופה זו מתוך צורך להגדיר מחדש בצורה רוחנית חיובית את הפרויקט הלאומי המתרקם בארץ.

ביתו שבנווה צדק, השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות יפו, היה מוקד לשומעי ליקחו. בנווה צדק פוגש הרב במשוררים, סופרים ואנשי רוח דוגמת דוד שמעוני, ש. בן ציון, ש"י עגנון ויוסף ברנר. לצד הרצון להשפיע עליהם מתאפיין הרב בפתיחות גדולה לשמוע ולהפנים. פעם אחת, סיפר בזיכרונותיו נחום גוטמן, הצייר התל אביבי הנודע, הציע ש"י עגנון לחבריו הסופרים להצטרף לתפילה בבית הרב. מקצת הנוכחים התנגדו בטענה שאינם דתיים ובהם גם הסופר קשה האופי יוסף ברנר שטען כי הרב קוק בעל "אופטימיות חיצונית הטובעת בעולם האור", ובכל זאת בחר ברנר לקום וללוות את הרב במרחק מסויים מאחוריו כשהוא מכניס בחול את כפות רגליו בדיוק בתוך טביעות פסיעותיו של הרב קוק. גם המבקרים החריפים שלו העריצו והעריכו אותו בדרכם שלהם.

מסע המושבות

בשנת תרע"ד (1913) יזם הרב קוק את מסע המושבות הראשון. מדובר במסע שארך כחודש ימים ובמהלכו עברה משלחת רבנים חשובה ב-26 מושבות, קיבוצים וערים בצפון הארץ. המטרה הרשמית של המסע הייתה קירוב רחוקים וחיזוק הקשר אל המסורת והדת. זו הסיבה שהצטרפו אליה גם רבנים מן הישוב הישן אבל מצידו של הרב קוק היה גם הרצון הפנימי לפגוש מקרוב את האידאליסטים המרדנים שמוסרים נפשם על הארץ. באחד הפעמים כשנתקל בתגובות צוננות מצד חלוצים חילוניים אמר: "לא באנו רק להשפיע אלא להיות מושפעים". ביטוי מפתיע לכך התגלה בזמן מעגל ריקודים נלהב של חלוצים צעירים גלויי ראש , אליהם הצטרף לפתע אדם מזוקן לבוש בגדי איכרים ונשק בידו..היה זה לא אחר מאשר הרב קוק שביקש לקחת בעצמו חלק בחוויה החלוצית..

בירושלים הבריטית

ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, שתפסה את הרב קוק כשהוא בלונדון. גם במלחמה איומה זו ראה הרב ביטוי לחבלי גאולה ולהתעוררות משיחית. לתפיסתו אלוהים פועל דרך ההיסטוריה ומגלה בה את נפלאותיו במיוחד בתקופה הזאת שהיא עת התחחייה של עם ישראל. הרב קוק חוזר אל הארץ בסיום המלחמה כשהיא תחת שלטון חדש, בריטי, הרואה בתחילתה בעין יפה את הקמת הבית הלאומי של היהודים בארץ ישראל.

מעמדו של הרב קוק כבר מבוסס וקרנו עלתה והוא מוכתר לרבה הראשי של העיר ירושלים. הוא מקים את הרבנות הראשית ומתמנה כרבה הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל תחת שלטון המנדט. בירושלים הוא מייסד ישיבה חדשה בה משלבים גם לימודי הגות ומחשבה ושוקדים על כתיבת ההלכה המתאימה לדור התחייה בארץ. הישיבה מוכתרת בפיו כ"הישיבה המרכזית העולמית" והוא מייעד לה תפקיד גדול בעיצוב רוח התקופה. כיום ידועה ישיבה זו השוכנת בשכונת קרית משה כ"ישיבת מרכז הרב" והיא ספינת הדגל של הזרם הציוני תורני שהולך לאורו.

כל חייו פעל הרב לגישור בין הציבורים השונים שחיו כאן בארץ. כדרכו חיפש הוא תמיד את האור וגם פעל בסתר ובגלוי לטובת רבים. בין היתר זכורה לו הפעילות להצלת חייו של אברהם סטבסקי שהוכתם בחשד רצח חיים ארלוזורוב בתל אביב, נאומו בחנוכת האוניברסיטה העברית בירושלים, מסירותו למאבק על זכותם של היהודים על הכותל המערבי ועוד.

כשהנשמה מאירה

ב-ג'באלול תרצ"ה (1935) עלה הרב למרומים בירושלים כשהוא מותיר אחריו חלל גדול אך גם דרך חדשה לרבים. אחרי מותו התחוללה השואה הנוראה, הוקמה מדינת ישראל ותהליכים חדשים כל הזמן מתרחשים. משנתו הינה עשירה ועמוקה ותלמידיו צמאים לדעת כיצד היה מגיב כיום נוכח המציאות המשתנה. אם יש דבר אחד לפחות ממנו כדאי לקחת הרי זה לחפש תמיד את האור ולנסות תמיד לגשר על הפערים בתוכנו ומסביבנו.

מי יתן ותמיד נזכור את מילותיו היפות:

"כשהנשמה מאירה גם שמיים עוטי ערפל מפיקים אור נעים".

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest